<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ר"ט</h1>
<h2>דף לד:</h2>
בפרק אחד דיני ממונות כתב הרב בעל התוספות. שלשה שנכנסו לבקר את החולה. נראה בעיני אע"ג דלא נכנסו מתחלה אלא לבקר ולא לשמוע דברי שכיב מרע אפי' הכי כיון שחלק בפניהם עשאן בית דין. רצו עושין דין על פי שמועתם ששמעו מפי החולה דכיון שנעשו בית דין מתחלה לא גרע שמיעה ששמעו הם עצמן מפי התולה ממה שיעידו להם אחרים דהשתא אם יבאו ויעידו באותה שעה בפניהם כך שמענו מפי החולה ידונו על פיהם כל שכן ששמעו הם עצמם כדאמרי' בעלמא (ר"ה כ"ה:), לא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל כשאינן אלא שנים כששמעו מפי החולה עדים בעלמא הם ואין עד נעשה דיין (ל"ד.) לדון הוא עצמו בעדותו ואין להם אלא לכתוב עדותם להעיד בפני שלשה אחרים שידונו אותם. מה שפי' רבינו ז"ל דבתחלה מוציאין הממון מן הלוה ונותנים למלוה ואח"כ דנין על המשכון של לוה שאבד או נתקלקל אין צריך הוא ואטרוחי בי דינא תרי זמני הוא שיטרחו בית דין להוציא הממון מיד הלוה למלוה ואח"כ יטרחו להחזיר מן המלוה ללוה דמי הפסד משכונו. (ולא) [אלא] מוטב שיעיינו בית דין אם המלוה חייב ללוה מחמת הפסד משכונו. ואם אותו הפסד שוה כנגד החוב יצא זה בזה ולא יהיו בית דין צריכין לטרוח כלום. ואם החוב מרובה ישלם הלוה מה שהחוב מרובה יותר על הפסד משכונו (והשטר) [והשאר] יעכב בידו בדמי הפסד המשכון ולא יצטרכו לטרוח פעמים. ונראה בעיני דהא דאמר רבא [ב"ק מ"ו ע"ב] נזקקין לתובע וכו' כמו שכתבתי אני הסופר בקונטרס אחד שלי. כל זה כתב הרב בעל התוספות ז"ל.
